איפור של כוכבות רשת הוא בסך הכל גימיק.• בראיון מיוחד לסמדר שיר מזמנים מודרנים מהוצאת ידיעות אחרונות, רוית אסף משתפת על ההצלחה של בית הספר לאיפור על שמה, על המשפחה והאהבה הגדולה למקצוע
קצת לפני חצות, כשרוית אסף נעלה את דלת משרדי בית הספר לאיפור Ravit Asaf ונכנסה למעלית, היא הבליעה אנחה וסיפרה שמדי פעם, באמצע הלילה, יש לה חלום. החניון של קניון עזריאלי היה חשוך ושומם כשהיא ניתקה את הג’יפ ההיברידי מהחשמל, והוסיפה שהיא חולמת לקום בבוקר ולגלות שהיא יכולה להמשיך לישון.
“וזהו”, היא מסכמת. “איזה מזל שזה רק חלום. אני מתה כשאומרים לי ‘את יכולה להרשות לעצמך לא לעבוד’. ההנאה הכי גדולה שלי היא עבודה ועשייה. אחרי הילדים, כמובן. הם במקום הראשון”.
בעלך לא מתלונן על הלו”ז המוטרף שלך?
“בעלי”, היא מתניעה, “הפך לבוס שלי. כבר 12 שנה הוא ממנכל את העסק שהקמתי בעשר אצבעותיי, אבל אל תדאגי. הייתי, ונשארתי, הבע־לים היחידים של החברה”.
בקומת המשרד, בחדר של בעלה שגודלו כפול משל חדרה תלוי פוסטר ענק. שער “לאשה” ממארס 1992 . מלכת היופי. אותו שיער ארוך חלק.היסטוריה”, היא מפטירה, “שלושים שנה. דודה שלי רשמה אותי לתחרות, שלא בידיעתי. 2000 בנות הגיעו למיונים, וברגע שנכנסתי מישהי זרקה אליי ‘את יכולה ללכת הביתה, סיימנו’. לא הבנ תי אם ‘סיימנו’ זה ‘את לא מתאימה’ או ‘התקבלת’.
חיכיתי שעות עד שהיא שוב ראתה אותי ושוב אמרה ‘סיימנו, את לא צריכה לחכות לסינון הבא’. הייתי אז בת 18 מלהבים, בוגרת תיכון אשל הנשיא שבו חלבתי פרות ואספתי ביצים בלול ובמטבח קירצפתי סירים. התחרות הזאת לקחה אותי, בערב אחד, מאפס למאה ושינתה לי את כל החיים”.
בתחרות מיס עולם בדרום־אפריקה היא הוכתרה כ”מיס פוטוג’ניק” )”היום התואר הזה כבר לא רלוונטי בגלל הפילטרים והפוטו שופ והריטושים,דיגמנה באירופה “חודש וחצי גג ויאללה, הביתה, עשתה שירות צבאי מלא שמאוד עצר אותי,בזמני עוד לא התחשבו בטאלנטים, למדה מינהל עסקים וכלכלה “כדי להרחיב את עולם הזוהר למקומות נוספים וגם שמאות מקרקעין.
בגיל 25 , דקה לפני שצעדה לחופה עם אבי חזן (פעם דוגמן, היום איש נדל”ן) פתחה בירושלים בית ספר לאיפור ולמקצועות היופי שנושא את שמה ואת דיוקנה בשחור־לבן. בנה הבכור,ליאם 22 , סיים את שירותו הצבאי עם תואר ראשון במשפטים היה בן שנה וחצי כשהפרידה של הוריו הרעישה את הביצה.
“התחתנתי עם אהבת חיי, בנינו קן משפחתי, חבקנו תינוק וכל הזמן כתבו עלינו”, היא מסת־פקת בהצצה חטופה אל תיבת הזיכרונות. “היינו זוג פוטוגני ולאבי דאבי. שנינו היינו בפרונט, זו גם הייתה אחת מהבעיות, אבל כלפי חוץ הכל נראה מהמם. כמו באגדות. ואז, לאט־לאט, אתמגלה שזה לא. הייתי לבד עם התינוק ועם העסק הטרי, שגם הוא היה בייבי בחיתולים, ולילה אחד, כשליאם הקיא ולא ידעתי מה לעשות, צילצלתי לאבא והוא הגיע מיד ואמר לי: ‘יותר לא תהיי לבד’. אמא שלי התגייסה, בלעדיה לא הייתי שורדת את התקופה הקשה”.
רוצים לקרוא עוד? הכתבה המלאה פורסמה במגזין זמנים מודרנים של ידיעות אחרונות.
